תיאור
בנקודה שבה חשבתי שעליתי על הגל של ההצלחה, שהיא מגיעה והיא מעבר לפינה ושהחלומות שלי ברי-השגה אחרי הכל, גיליתי שהלהקה שהופעתי איתה היא מלכודת רצינית. המפיק לא הפסיק לרדת עלי, החוזה חנק אותי, וכל הרצונות והשאיפות שהיו לי קודם לא הצליחו לגרום לזה להיראות מספיק שווה את הסבל.
הי. אני טל קלמן. נולדתי וגדלתי בישראל.
מאז שהייתי ילדה יכולתי לראות שמשהו בעולם הזה לא בסדר.
ומאז שהייתי ילדה שאפתי לתקן. להקל. להוסיף יופי לעולם הזה.
רציתי לשיר ולהופיע. עליתי על שולחנות בבית כשמברשת השיער היא המקרופון שלי. דמיינתי את מחיאות הכפיים.
גדלתי והמשכתי לשיר ולהופיע.
עם זאת, המשיכו הספקות העצמיים. כששרתי בלהקת הנוער ומישהי אחרת תמיד קיבלה את הסולו, לא יכולתי שלא לחשוב שאני פשוט לא מוכשרת מספיק, ושכדאי לי לוותר.
שרתי והקלטתי עם חברים ואלה היו נקודות שיא. אושר של יצירה וחברות.
התקבלתי ללהקת פופ אחרי הצבא. מה שהיה מרגש וגם טראומטי…
הצלחתי לצאת מהחוזה של הלהקה אבל שנים רבות לא יצרתי כמעט כלום.
הטראומה היתה כבדה וגדולה מדי…
20 שנים אחר כך, בוגרת וחזקה פי 100, החלום התעורר, בעט וצרח, עד שהתייחסתי אליו.
הוא הזכיר לי מי אני, ומה אני רוצה לעורר באחרים.
אז ניקיתי ממנו את האבק ויצאתי לדרך.
עם עבודה ושלושה ילדים, זה לא היה פשוט. היו רגעים שכמעט ויתרתי.
אבל לא! למדתי שעות ימים ושבועות. כתבתי והלחנתי שירים, ניגנתי, חזרתי לצייר. האומנית שבי חזרה לנשום. חזרתי לקוות ולחלום יופי. חזרתי להאמין שאני מספיק טובה ושיש לי מה לתת.
אחרי כמה שנים שאני מציירת ויוצרת, משפרת טכניקה ומתמקצעת- שילבתי את האהבות שלי וציירתי את הציור הזה. תמיד אפשר להשתפר ולהיות מקצוען אפילו יותר, אבל כשסיימתי את הציור הזה והבטתי בו, הצבעים העזים שטפו אותי. הצבע נזל עלי וכיסה לי את האצבעות. הצלילים עטפו אותי. הרגשתי את תחושת הניצחון. עשיתי את זה. אני האומנית שקיוויתי להיות. אני מצליחה להוסיף יופי לעולם הזה. לא נכנעתי אחרי הכל. וזה מרגיש כמו כיבוש מתוק מאד. בנקודה הזו הבנתי שלעולם לא אהיה שוב אותו הדבר.
