תיאור
כשאין לך מה לאכול, וההשרדות שלך ושל האהובים שלך בסכנה- מה תהיה מוכן לעשות?
עד כמה רחוק תלך כדי לשרוד?
כשאיריין היתה צעירה, הנאצים לקחו אותה ואת משפחתה מביתם בהונגריה אל מחנה אושוויץ.
ההורים שלה נרצחו והיא, אחיה ואחיותיה נלחמו מלחמת הישרדות.
היא התמלאה ביגון ובפחד. היא רעדה מקור וחלמה בהקיץ על בית ילדותה ועל ארוחות שבת.
מיד אספר איך היא הצליחה לשרוד בתנאי התופת הללו…
כשאיריין הגיעה לארץ לאחר השואה ושמה שונה לנחמה, היא הקימה משפחה. שנים רבות מאוחר יותר, אני, הנכדה שלה- טל, נולדה.
על מרפסת ביתה בנתניה, הפונה אל הים, עמדו קנבסים גדולים. על הקנבסים הלכו ונרקמו הציורים היפים ביותר שראיתי בחיי.
סבתא ציירה משבצות על תמונה קטנה ועל הקנבס.
היא דיללה את צבעי השמן ועבדה בסבלנות והתמדה.
אישה ובנותיה, אנשים מתפללים בבית הכנסת, נוף אירופאי ירוק.
ואני הסתכלתי בהערצה, סופגת. לומדת.ֿ
ריח הקינמון של העוגות היה מהול בריחם של צבעי השמן ויחד עם המראה של סבתי המציירת בריכוז, השעות חלפו במעופה.
בחזרה אל שנות ה-40 של המאה ה-20, איריין עומדת למות מרעב וכך גם אחיותיה. הן כבר לא מזהות זו את זו כשעורן בלבד מכסה את העצמות והבגדים הדקים והמלוכלכים זרוקים על גופן.
מכיוון שאיריין היתה כל כך מוכשרת בציור, היא ניצלה את הכישרון הזה והחלה לצייר את החיילים הגרמנים במחנה.
עבור כל ציור קיבלה פרוסת לחם יקרה מפז.
כמה שנאה הייתה מהולה בכל תנועה של אותו עיפרון, אני רק יכולה לדמיין.
כמה אהבה כלפי האחיות שלה אותן הצילה עם הלחם הזה, מהצד השני…
כשאיריין עלתה לארץ והפכה לנחמה, היא לא מצאה נחמה בציור.
החיילים הנאצים רדפו אותה והיא לא נגעה במכחול במשך 20 שנה.
ואז האמנית שבה התפרצה ולא ויתרה- והיא ציירה.
היא ציירה את כאביה ואת אובדניה, היא ציירה את געגועיה. היא ציירה את בית הכנסת שנשרף בהונגריה, ואת הוריה שנספו. היא ציירה את האנשים ברגעיהם היפים יותר והיפים פחות. היא ציירה נשים, אמהות ובנות.
כשהייתי ילדה והתבוננתי בסבתא נחמה בהערצה, לא ידעתי את כל זה. קיבלתי את האהבה, ההשראה והשפע כמובנים מאליהם. סבתא שרה לי בהונגרית: ״אוזוסיפ, אוזוסיפ, אוקינק אוסה מקיק…״- ״מי יפה, מי יפה, מי שהעיניים שלו כחולות״.
ולמען האמת, כשאני מסתכלת על זה עכשיו, הנה אני כאן, מציירת עיניים כחולות, מציירת יופי, צבעוניות, תקווה ועתיד. זה הניצחון שלך סבתא, זו הנחמה.
