תיאור
כשציירתי את השכבה הראשונה של הציור הזה… חשכו עיניי. הציור אפילו לא התקרב למה שרציתי שיהיה! למען האמת- הוא נראה לי מזעזע!!
אחרי שעות של השקעה של זמן יקר מאוד ותשומת לב רבה, הייתי בטוחה שגורלו של הציור הזה הוא פח האשפה.
הי,
אני טל ואני אמנית.
לא למדתי במוסד מסודר. למדתי המון און ליין ותוך כדי עשיה.
בתחילת 2023 החלטתי שאני הולכת להציג תערוכת יחיד, בפעם הראשונה בחיי.
איך? באיזה מימון? איפה? לא היה לי מושג. אבל רוח של התרגשות שטפה אותי מכף רגל ועד ראש רק מההחלטה!
באותה תקופה גיליתי את תוכנות הבינה המלאכותית (AI) והוקסמתי עד עמקי נשמתי. הצבעוניות המרהיבה, הדמיון והחריגה מגבולות המציאות, היכולת להגשים את הרעיונות שלי באופן מוחשי, נתנו לי השראה מטורפת.
רציתי ליצור תמונה בתוכנה, ולצייר אותה.
אחרי השכבה הראשונה המחרידה,
שאלתי את דעתם של בעלי והילדים, שתמיד אומרים לי את האמת. והם אכן אמרו את האמת: ״זה לא משהו!״
אבל עמוק בפנים ידעתי שאם לא אוותר- הציור הזה יצליח ולא יהיה דומה לשום דבר שיצרתי בעבר.
כשאתה יוצא מאזור הנוחות שלך, זה בהחלט לא נוח! וזה ממש הפחיד אותי!
אבל מה לעשות שרק ככה אתה צומח ומגלה אזורים חדשים של יכולת?…
אז המשכתי לשכבה נוספת והפעם בצבעי שמן.
שיפרתי את הפרופורציה, המרקם, האור והצל. הציור התחיל לקבל חיים.
רק את העיניים- ממש לא אהבתי. לרוב העיניים זו נקודת חוזקה אצלי, וכאן משהו לא הסתדר.
פתאום קלטתי: אני רוצה פרחים במקום עיניים! הרגשתי את כל הרגעים בחיי שהכאב היה גדול מדי ולא רציתי להסתכל עליו. את כל הפעמים שדמיינתי צבעים במקום את המציאות הלא נעימה שהייתה בשחור ולבן.
זו היתה הבריחה שלי, או אולי היצירה שהצילה אותי.
הפרחים כמעט ציירו את עצמם. הם השתלבו בדמות ונהיו חלק ממנה ומהיופי שלה.
אחרי מרתון ציור נוסף של שעות על שעות, יום אחרי יום, עצרתי רגע לנשום.
הקסם קרה.
עמדתי מול הדמות שלי ואהבתי אותה. את הצבע. את הפרחים. את הרקע. ואפילו את העובדה שהיא מרשה לעצמה לרגע לברוח.
אהבתי את האפשרות שאולי היא לא בורחת, אלא יוצרת לעצמה את המציאות.
כי הדמות הזו היא אני. והיא כולנו. וזה בסדר.
אנחנו אנושיים וגם על אנושיים!
כי אם לא היינו קצת על- אנושיים, איך זה שזה היה אפשרי להציל את הציור הזה מפח האשפה ולפזר עליו אבקת קסם כזו??
