תיאור
הרגע שפתאום גיליתי שאחד ההרוגים היה תלמיד שלי… בחור צעיר עם אחד הלבבות הכי גדולים שפגשתי, עם עיניים תכולות מלאות חוכמה, שכבר לא ייפתחו יותר לעולם.
ה-7/10 הכה בכולנו בתדהמה של ניתן לתאר במילים. צלקת שלא תחלים לגמרי אף פעם.
הייתי בשיא העבודה לקראת התערוכה באותו הזמן, עם תוכניות גדולות לציורים רבים.
רציתי לחגוג את החיים בצליל וצבע, רציתי לגעת בלבבות של אנשים עם האומנות שלי.
בימים הראשונים של המלחמה, החדשות היו כל כך מופרכות, מספר ההרוגים היה כל כך לא מציאותי, הרוע היה כל כך לא נתפס, שהדמעות שטפו כמה פעמים ביום ללא אזהרה, מתערבבות עם חוסר האונים הכרוך בלהגן על הילדה המפוחדת שלי בעת האזעקות, והפחד מפני העתיד במדינה הקטנטונת שלנו.
כששמעתי שיובל הלבני נהרג בלחימה, קצין גיבור, נשוי ואב לשני קטנטנים, משהו בי נשבר. כי רק באותו רגע, הבנתי שזה אמיתי. זה לא שם במרחק בעזה, זה פה, במעגל האנשים שאני מכירה ואוהבת.
לא היה נראה לי שיש תקווה.
אבל החיים הם דחף כל כך חזק…
הצעירים שהלכו לנובה, הלכו לחגוג את החיים במוסיקה וריקודים.
הם חגגו את החיים בחיבור זה לזה ולעצמם.
ואחרי האסון הנורא, התאחדנו כולנו כעם. התנדבנו, תרמנו, שלחנו אוכל וחימום לחיילים.
החיבור ביננו היה חזק יותר מכל והתגבר על כל המחלוקות.
אחרי כמה ימים מול הקנבס הריק, הידיים החלו לזוז וחזרו לרקוד על גבי הקנווס. צבע אחר צבע, משיכת מכחול אחר משיכת מכחול, נרקמו חיים.
בעולם שלי, המוסיקה, הצבע והחיבור ניצחו הכל.
ומותר לי- כי בעולם שלי אני זו שמחליטה…
כאומן, האומנות שאתה יוצר משפיעה על עולמות של עוד אנשים ויכולה ליצור מציאות.
אז בואו ניצור מציאות של מוסיקה, צבע, יופי וחיבור.
כי אני מאמינה שהטוב בסוף… תמיד ינצח.
