תיאור
״את לא באמת אומנית. אומן יוצר משהו חדש, ואת רק מעתיקה.״
ככה התפרקתי לרסיסים ברגע אחד, בגיל 8 כשציירתי דיוקנאות מדוייקים ויפים לפרטי פרטים, וקרוב משפחה שלא אציין את שמו אמר לי את ההערה הזו.
נעשה קפיצה רגעית בזמן להיום.
הציורים שלי הם כולם שילוב של דמיון ומציאות, מודלים ורפרנסים שאני מוצאת, עם רעיונות מראשי הקודח.
אבל כמעט כל רעיון, מגיע מאיזושהי השראה. זו השראה מהעלים בחוץ בסתיו, או מאומן שאני עוקבת אחריו באינסטגרם. מהחיוך של ילד שלי, או מחלום שהיה לי בלילה.
מה שזה לא יהיה, תמיד אפשר להגיד ש״אין חדש תחת השמש״…
ועם זאת אותו החפץ, משעמם ככל שיראה, יכול פתאום להפוך למעניין ומסקרן להפליא, כשאומן זורק עליו נקודת מבט שונה.
נחזור לגיל 8…
היכולת המרשימה שהיתה לי לצייר דיוקנאות, או בכלל, להתבונן על משהו ולצייר אותו לפרטי פרטים באופן שמאד דומה למקור, היתה תחילת הדרך.
זו היתה תחילת דרך חשובה מאד, כי כיצד תיצור אם בעולמך הכל ריק ולא ספגת כלום?
מתוך ההתבוננות, מתוך השכפול של העולם סביב, בערבוב עם העולם הפנימי, הרגשות, הרעיונות והמסרים, מגיעות יצירות האומנות המרשימות ביותר.
כשהוא אמר לי שאני לא אומנית אלא חקיינית, זה לא עשה דבר מלבד למעוך אותי, לגרום לי להרגיש קטנה, לגרום לי להרגיש חסרת כשרון.
הוא עצמו היה מאד מוכשר, מה שעוד יותר תפס אותי, כמו חתיכת נייר שאתה תופס ביד, מקמט לכדור קטן קטן, מכווצ׳ץ וזורק לפח.
המון שנים הסתובבתי עם הרעיון שיש לי יכולת טכנית בלבד.
שאין לי חשיבה מקורית ואין לי מה לתת כאומנית.
זה לא ייאמן כמה כוח אנחנו נותנים לפעמים למילים מרושעות או קנאיות של אחרים.
הם באים עם גפרור קטן, ואנחנו מציעים את עצמינו כמו ערימת עצים להסקה של מדורה עצומה, עד שכל מה שנותר זה אפר שחור חסר אור.
רק שנים רבות מאוחר יותר, הבנתי.
האישיות שלי, נקודת המבט שלי, האהבה שלי, האכפתיות שלי, הם שלי.
מי שאני זו מי שאני ויש רק אחת כזו.
ולכן, מה שמגיע ממני חייב להיות מקורי! ייתכן שעוד אנשים ייצרו משהו דומה, אבל זה לא יהיה בדיוק, כי כמוני יש רק אחת.
והאמת?
ההסתכלות הזו גרמה לי לצמוח לגבהים והישגים שלא האמנתי שאפשריים.
כי מה שאנחנו באמת, זה יערות פראיים שאיש לא יוכל להכניע.
הגשם וחיות הבר שבנו ישמרו עלינו- טבעיים, פרועים ויפים.
