תיאור
בוכה בחדר ומנסה להבין למה. איך בגיל 17 העולם נראה לי כל כך מסובך וכואב. למה ההרמוניה שכל כך השתוקקתי לה בבית היא ממני והלאה. צרחות של מריבות ברקע ובחדר שלי מתנגן האלבום Blue של ג׳וני מיטשל, עם קולה המתנגן שמנחם אותי, בצלילים חודרים ומילים שזכרתי בעל פה:
Blue,
Songs are like tattoos
You know I’ve been to sea before
Crown and anchor me
Or let me sail away
כשהייתי נערה חשבתי שיש משהו קסום בעצב.
חשבתי שאני חייבת אותו כדי ליצור וכדי להיות אומנית.
ורציתי מאד ליצור.
זה היה שווה לי להיות הכי מלנכולית או שרוטה בשביל זה.
אבל עמוק בפנים- רציתי להיות מאושרת.
רציתי למצוא זוגיות הרמונית, שיהיה לי בה טוב, שליו ובטוח.
רציתי בית אוהב וחם לחזור אליו.
גם אם זה לא ״מגניב״. גם אם כל האומנים שהכי אהבתי כתבו מתוך לבבותיהם השבורים, ושרו את ה-Blues שלהם.
אז אחרי שאהבת נעוריי ואני נפרדנו וחזרנו ונפרדנו וחזרנו עד שבא להקיא,
פתאום הכרתי אותו.
הוא היה כמו משב רוח רענן של כנות, אחרי חוסר תקשורת מחניק.
הוא היה כמו אתגר חדש לגמרי לאינטליגנציה, אחרי שהחוסר בשיחות מעמיקות העלה אבק וקורי עכביש.
הוא העלה התרגשות והשתוקקות היכן ששכנו אפתיה ופחד מאובדן המוכר.
אז בנקודה הזו עשיתי החלטה להיפרד מהעצב.
עשיתי החלטה לבחור באושר ובהרמוניה.
ועשיתי החלטה שאוכל ליצור אומנות משובחת גם אם היא לא ממעמקי הגיהנום הרגשי.
גילוי נאות: אני עדיין שרופה על מוסיקת בלוז שוברת לב בכלל ועל ג׳וני מיטשל בפרט.
אבל כבר יודעת שהאומנות יכולה לפרוח גם במקום של הנאה ואושר ולהכיל בתוכה את כל הגוונים, של המציאות ושל הדמיון.
והנה היא לפניכם ,Deep Oceans, לזכר ימי הבלוז.
