תיאור
ישבתי ולא הבנתי איך לעזאזל יכול להיות שלאדם אחד יש כל כך הרבה מחשבות בראש בו זמנית.
ניסיתי להבין מה המתכון לקצת שקט. לא לשמוע משפט שנאמר לי ולחשוב חצי יום למה האדם הזה התכוון. לא לעשות פעולה ולפחד כל כך מהכשלון. או ממה יגידו. או ממה יחשבו עלי.
למה זה לא יכול להיות פשוט יותר??
אני זוכרת שחשבתי שפשטות זו לא מילה יפה. שלהיות מתוסבך זה מרשים יותר. מראה על חוכמה רבה יותר.
כמה שצברתי יותר ידע ויותר נסיון, ככה פתאום הבנתי, שאין יפה יותר מפשוט.
השירים הכי יפים ששמעתי היו בנויים על ארבעה אקורדים בסיסיים בלבד. או על שירה וגיטרה אקוסטית.
הזמנים הכי טובים שלי היו עם בני המשפחה הקרובים, או עם חברה קרובה, בשיחה פשוטה ואמיתית על כוס קפה.
ההתפעלות הרבה ביותר שלי היתה מהנס של פרפר לבן שעף בין הפרחים בשכונה. מהצחוק של הילדים שלי. מהגלים שהתנפצו על החוף בטיול ליד הים בשבת בבוקר.
ולכן, כשציירתי את הציור הזה, והבת שלי ציירה יצירה משלה עם בני המשפחה עליה, שהודבקה על הציור בקולאג׳, ציטטתי מהשיר הבא, של עקיבא:
״סוף כל יום מוביל אל הבית
שקט אורות עמומים
לפעמים כששוקעת השמש
טוב לי לכבות גם בפנים
בחדרים נשימות קטנות
עיניים עצומות
בחדרים של הלב שלי
שמחות קטנות, שמחות קטנות
ככה אני מבקש
תשמור עלינו פשוטים
בית וסיר על האש
חיבוק שלך, צחוק של ילדים
ככה אני מבקש
תשמור עלינו תמימים
לא להפסיק להתרגש
חיוך שלך, צחוק של ילדים
סוף כל יום זה רק אנחנו שנינו
על הספה בסלון ואין עולם
אני פורט לך את הלב על גיטרה
ולא צריך לרדוף הכל כבר כך
בחדרים נשימות קטנות
עיניים עצומות
בחדרים של הלב שלי
שמחות קטנות, שמחות קטנות
ככה אני מבקש
תשמור עלינו פשוטים
בית וסיר על האש
חיבוק שלך, צחוק של ילדים
ככה אני מבקש
תשמור עלינו תמימים
לא להפסיק להתרגש
חיוך שלך, צחוק של ילדים
כמו עץ שתול על מים, שער אל השמים
אני מבטיח לך יבואו גם פירות מתוקים
כמו שאנחנו פשוטים״
