תיאור
שאול המלך היה נתקף המצבי רוח קשים מאד.
כל אחד מאיתנו נוטה להיות כועס או עצוב לעיתים, אך במקרה שלו, נראה שמצבי הרוח האלה היו קיצוניים, ממש התקפי זעם ודכאונות.
מכיוון שעל כתפיו היתה האחריות של הנהגת עם שלם, זו היתה בעיה של ממש.
בעוד שהיום אנחנו יכולים פשוט להפעיל יוטיוב או ספוטיפיי, לשמוע מוסיקה ולהירגע, פעם זה לא היה כזה פשוט.
העבדים של שאול, שראו אותו שקוע בסבל, המליצו לו על דוד- בחור צעיר ומוכשר, שידע לנגן, היה נבון ואף לוחם וגיבור.
שאול הסכים. הוא ממש השתוקק לאיזשהו מרפא לנפש המתייסרת שלו. מה כבר היה לו להפסיד??
דוד הגיע אליו וניגן בפניו על נבל.
הקסם קרה.
מצב הרוח הקודר של שאול התחלף בהקלה ניכרת, והוא לקח את דוד כנושא כליו, כי ממש רצה את קירבתו.
שאול מינה את דוד כאחראי על הצבא.
דוד בגיל 14 הצליח להרוג את גלית, האויב הפלישתי הגדול והמאיים. ברגע אחד הפך דוד לגיבור לאומי ושאול הפך בעיני עצמו לכישלון.
והקינאה… וואו הקינאה.
העם כל כך אהב את דוד והעריץ אותו, ששאול כעס כל כך. הוא אפילו ניסה להרוג את דוד בעקבות זאת!!
(איך לא קלטתי את כל הדרמה המרתקת הזו בשיעורי תנ״ך בבית הספר, איך??)
הוא הפסיק את מפגשי הנגינה עם דוד (וכך הוריד לעצמו מיידית את מפלס הקסם והיופי היומי שלו). דוד הזמין אותו לעוף איתו אבל הוא לא ניצל את ההזדמנות. ומאותה הנקודה שקע מטה ומטה.
שוב ושוב ניסה שאול לשלוח את דוד להיהרג במלחמה, ושוב ושוב נכשל. דוד היה מפקד מוכשר מדי.
בהמשך, דוד נישא לביתו של שאול ויצר קשרי חברות עמוקים עם בנו של שאול, יהונתן- שאף סיפר לדוד על תכנונין של שאול להרוג אותו.
שאול שוב ושוב הבטיח לדוד שלא ינסה להורגו
ושוב ושוב הפר את הבטחתו.
כאשר שאול ובניו מתו- הייתי מצפה שדוד יחוש הקלה גדולה.
אבל דוד היה איש מיוחד. היתה בו גדולה של ממש. גם אומן, גם לוחם, גם משורר, גם אדם מלא השראה, וגם טוב לב שאינו נוטר טינה.
הוא כאב את מותם וכתב עליהם מילים יפות לזכרם. האיש שליבו מלא גבורה ומנגינה, שאצבעותיו יצרו קסמים על מיתרי הנבל. היופי הזה נבע מהלב הגדול שלו החוצה.
ברגעי דיכוי של צרי עין, אני שואפת להיות כמו דוד. לדעת לשמור על עצמי, אך לא לתת לכיעור לפלוש לי ללב. לא לתת לשינאה לעצור את היצירה והאומנות. לא לתת לפחד להקטין את המסירות והאומץ. להישאר מספיק גדולה ויפה מבפנים, כך שאפרוט על מיתרי הנבל של החיים מנגינה שמצמיחה כנפיים.
